|
תותי | תאריך: 22.08.06 - שעה: 14:29:49 |
חבר מתאריך: 26.09.06 - שעה: 03:22:26
4,137 הודעות.
|    |
|
#39075, "הכתום הגדול"
|
סיפור שקראתי במעריב לנוער ואהבתי
כמעט כול חיי גרתי אצל הילדה הקטנה.היא אהבה אותי מהרגע הראשון שהיא ראתה אותי, בחלון התצוגה של חנות הצעצועים "אמא, אותו אני רוצה" היא הצביעה לעברי.
אני ישבתי לי בשקט והרגשתי מלא גאווה מבפנים על שמכל הדובונים שהיו בחנות הגדולה היא בחרה דווקא בי. היא הריצה אותי וחיבקה אותי חזק, והרגשה חמימה מילאה אותי.
יש מישהו שאוהב אותי, ויותר אני לא סתם דובון.
שהגענו לחדר שלה היא הניחה אותי על ההכרית והסתכלה בי זמן רב. אני הסתכלתי עלייה בחזרה, ולמדתי לאהוב את עיניה הצוחקות ואת חיוכה השובב
"לילה טוב, דובון" היא איחלה לי שכבר החשיך, וחשבתי לעצמי שאיש מעולם לא איחל לי דבר כזה והצטערתי שאינני יכול לאחל לה בחזרה.
החיים בבית היו שונים לחלוטין מהחיים בחנות. שם אנשים באו והלכו היה רעש והמולה צווחות ילדים ואנחות מבוגרים.
ופה,פה רק היא היתה, ולא היו עוד צעצועים אחרים החדר הקטן היה ריק כמעט לחלוטין- מיטה קטנה וארון וחלון עם וילונות סגולים. אהבתי את החלון הזה כ'כ. בבוקר הוא היה מתמלא בקרניה העליזות של השמש שהאירו את פרצופי ודיגדגו לי את קצה האף, ובלילה אורו הרך של הירח היה מלטף את הילדה בשנתה, ואני חשבתי שכך היא נראת יפה ושלווה במיוחד.
היא נהגה להחזיק אותי בידי ולקחת אותי לטיולים בחצר. וראיתי פרחים ועצים וציפורים מצייצות וכול מיני דברים אחרים שלא היו בחנות.בחצר גם פגשנו ילדים אחרים, גדולים וקטנים, דומים לאלה שנכנסו לחנות הצעצועים ויצאו ממנה, מתחננים להורים שיקנו להם את הטקרטור הגדול או את המטוס סילון.כשהיו רואים אותי היו אומרים לה "מה את צריכה דובון עלוב שכזה? קני לך בובה מדברת או פרפר שמנפנף בכנפים" אבל היא היתה מחבקת אותי ואומרת " אני אוהבת את הדובון שלי"
וידעתי שלמרות שהילדים האחרים דואגים לה לא אכפת.
הרבה שנים חייתי בחדרה של הילדה , שגבהה יותר ויותר עד שכבר הגיעה אל החלון עם הוילונות הסגולים ויכלה לפתוח ולסגור אותו לגמרי בעצמה. ואז כבר לא יצאנו יותר לטייל בחצר, וכבר לא ישנתי במיטתה אלא על מדף קטן שהתקינו על הקיר. אבל כול לילה שהיתה לוחשת "לילה טוב לך דובון" ידעתי שהיא אוהבת אותי וכיוון שכבר לא יכולתי לחבק אותה קיוותי שהאהבה שלי מצליחה להגיע אליה כול הדרך מהמדף למיטה.
יום אחד הילדה לא חזרה יותר. וחיכיתי עוד יום ועוד יום,אבל היא לא באה, ואף אחד לא איחל לי לילה טוב. באותם ימים הרבה אנשים נכנסו לבית ויצאו ממנו,כמו שם, בחנות.
אבל כולם היו שקטים מאוד ועצובים. הרבה ירחים בכל מיני צורות הוםיעו ונעלמו בחלון וכול יום דימיינתי את פרצופה בעיני אוחי רק כדי שלא אשכח.
יום אחד נכנסה אמה של הילדה. העיינים שלה בהקו כמו הדשא עם טיפות הטל שהייתי רואה לפעמים בטיולים שלנו - שלי ושלה -שהיו מזמן מאוד.
היא לקחה סמרטוט וניגבה את הארון ואת המדף הקטן שלי, ואז החזיקה בי והביטה בי לכמה דקות. היא לקחה אותי ויצאה מן החדר הקטן.
"מה את עושה?" שמעתי מישהו שואל
"הוא כבר מתחיל להתפורר"היא ענתה,ואני הבטתי סביב לראות מי זה שמתפורר ותוהה לעצמי אם זה כואב. היא הניחה אותי בשקים ואז נהיה חושך מוחלט הרגשתי טילטולים וקפיצות וחבטות וכשחזרתי לראות את האור, כבר לא הייתי בחדר או בבית של הילדה. ילד אחר החזיק בי, זר ושונה לגמרי מהילדה שלי הוא הביט בי כמו שהיא עשתה אבל לא הצלחתי לאהוב את חיוכו הזדוני הוא לקח אותי למקום עם הרבה ילדים וכולם ישבו סביב אור גדול, שעלה והתפצפץ לעבר השמיים בגוונים של כתום וצהוב . חשבתי שזה נראה מקסיםפ ומזכיר לי את השמש בחלון הקטן. ומיד נזכרתי בילדה שלי האהובה שאיחלה לי לילה טוב בלי לפספס אפילו לילה אחד. פניה היפות חזרו אלי, וחיוכה הטוב מילא אותי בהרגשה חמימה. ההרגשה החמימה שהלכה והתגברה ופתאום הרגשתי שהילד עזב אותי ואני באוויר והתקרבתי עוד ועוד לכתום- צהוב הזה ואז בדיוק שעמדתי להגיע אל האור הגדול, ראיתי כוכב נופל בשמיים. ונזכרתי שהילדה סיפרה לי פעם, לפני זמן רק שאפשר לבקש משאלה כשכובב נופל והיא תתגשם. בכל מאודי וכוחי ביקשתי רק זאת - הלוואי שאוכל לפגוש שוב את הילדה שלי - שחיבקה אותי ואהבה אותי כ'כ.
הכול הפך לכתום והרגשתי שהחום ממלא אותי והופך אותי למשהו אחר, לא עוד דובון בד. הרגשה משונה מילאה אותי שהתעופפתי לעבר השמיים,הרגשה טובה. ידעתי שעוד מעט אראה אותה שוב....
יעל.. אהבתי.. אוהבת.. ותמיד אוהב.. ת.נ.צ.ב.ה
http://www.2all.co.il/web/Sites/nimiman/>![]() 
|
|
|
ייייאאא איייזה סיפור יאפה[= (ל"ת)
-מנהל פורום מזרחית-
- וזה ממששש לא באג ;)
