בתור מישהי שעוברת פרידה ממש ברגעים אלו... בחרתי לענות לך.
למרות שאיני מבינה את מהות השאלה,כיוון שאפשר להבין ממכתבך שטוב לך, שאתם מאוהבים וכולי.
בכל מקרה, לעולם לא מתרגלים לרעיון שלא נפגשים יותר עם בן הזוג, לעולם לא מתרגלים לרעיון שיותר לא תוכל להריח אותו, להניח את הראש על החזה שלו ולהרגיש את הלב שלו פועם, לשמוע את נשימותייו, לעולם לא מתרגלים לרעיון שאתה כבר לא יכול להגיד אני אוהב/ת אותך, אי אפשר להתרגל לזה שלא רואים אותו יותר, את העיניים. חודשים ארוכים אחרי, ולעיתים גם שנים ששמנגנים את השיר שלכם ברדיו אז נצבט לך הלב, והעיניים שוב לחות, לא מתרגלים לישון באלכסון וישנם אנשים שכל כך קשה להם לצאת מזה.. (כמוני למשל..)

אומרים שהזמן מרפא את הפצעים, ואומרים לי שעוד אמצא את האחד, ואומרים שעוד אתחתן ואהיה מאושרת... אבל בליבי אני יודעת שלא יגיע האחד שיהיה לו פלסטר גדול מספיק בשביל לכסות את הפצע שלי, ושל לדבר על לרפא אותו...
זו התמודדות קשה מנשוא, זה כמו אובדן, כמו מוות חלילה...
מאבדים מישהו יקר שהיית נוהג לבלות איתו את רוב זמנך, מישהו שמילא את חייך בכל כך הרבה אושר, וזיכרונות משותפים, וכעת נשארים רק עם געגעועים.

מקווה שעניתי לשאלתך...
המשך זוגיות טובה ומוצלחת עם אהובתך..

There's a sercet about your post. ICTYBTIHTKY

Thanks for sarhing. Your post is a useful contribution.

It's good to get a fresh way of lokonig at it.