הי לכם.
רציתי לכתוב על משהו שאני עובר בימים האחרונים.
אתם יודעים בכל אדם ישנה במשך הזמן היתבגרות מסוימת...
ועם היתבגרות זו,מתחילים להבין דברים בקשר לעצמך, לאופי שלך,הטבעים שלך. ועוד....
מה שאני עובר בזמן האחרון,זה כעין היתבגרות פרטית בעניני הנפש העמוקים ביותר שלי.
זוהי הבנה פתאומית בכל עניני הרוח.
בכל הסטירות,הקונפקטים,הפרדוקסים, של מה שניקרא, "אני ועצמי"...
פתאום כל האופנים האינטמיים שהיו עד עתה אינטימיים בעני עצמי,מובלות להם לאור.
פתאום אני מתחיל להבין את כל טבעי ה..."די אן איי" שלי...
כל האופי של מי שנולדתי...
שאמור להיות...לרע ולטוב...
בקיצור הדבר האחרון שצד את עניי.
הוא "התחרות"...
התחרות שיש לי עם עצמי בכל מני נושאים.
הן התחרות בין השכל לרגש.
והן התחרות בין הטוב לרע.
האופי והטבע,להרגל.
המוח המיסטי,לשכל הקר ולרצון להיגיון.
הגיוון,להיתמשכות.
קינאה,לרוגע.
כעס ל אושר.
והתחרות העיקרית היא בין התחרות הכללית,לבין להמשיך כמו שלימדתי את עצמי להיות..
במילים מסוימות...אני אף מתעד את ההתבגרות שלי. כמה שזה נשמע מצחיק.
אלב יש גם צד רע בסיפור.
כי ברגע התיעוד אני מאבד את מה שניקרא "האפקט"...
ההכאה של הגילוי,והרי ההפתעה של ההיתבגרות היא היא זו שיוצרת את השינוי.
כי אתה מפסיק להיות אתה לרגע אחד וזה כעין סינכרון.
ולי אין את זה..
כי אני עסוק בלתעד.
אזי אני גם מודע לכל השינויים שהיא אמורה להביא אותי.
ולכן איני נמצא בעולם אחר עם הגעת ההתבגרות בנושא זה,ולמחרת בנושא אחר.
אך הצד הטוב שבסיפור הוא...
שבעצם אני לומד להכיר את עצמי יותר טוב.
כך שאני יכול להביא להיתבגרותי בכל עת שאחפוץ בזה.
כי אני יודע מה הבגרות אמורה ללמד,ואיך היא עושה את זה.
איך אמרו?? התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה?...
כן...זה נכון אצלי במידות שלא יאמנו.
כי אני בעצם חוץ מה"כובע" של להיות אני, אני לובש גם כובע אחר של "עיתונאי" פנימי.
כביכול ממשקפים והבטה אחרת.
נוטרלי משהו.
ולכן אני יכול להביא לידי עצה שאינה בנויה על אינטרס אישי של התת מודע. שנימצא בכל אחד ואחת מאיתנו.
בלא לדעת עליו.
קחו סתם עוד רגע מחיי....חחח
אליה.