אפיזודה שובת לב...
על העולם.
כמין ציור של מציאות מדומה ודימיונית...

סוף העולם ..

ענני אבק אדומים..
השמים מעורפלים.
רק כמה עורבים חסרי מנוח ניראים ברקיע.
מקרקרים בפחד..
האנשים ברחובות הולכים ללא שום מטרה.
עינהם בוהות בפחד מתמיד.
קרועות לרווחה.
בחשש ההולך להיות.
בהולך להיתרחש.
אני עובר ליד חלונות הבתים .
ואני רואה כמה משפחות נאספות יחדיו לרגעים האחרונים..
אחד בוכה..
אחד צוחק.
שני האחים הגדולים,מתווכחים בפילוסופיה עמוקה על האופן שבו יסתים הכל.
האימא מכינה בפאטיות <ללא היגיון בסיבת ציפיה בדויה שהכל הולך איך שהוא להישתנות>]חביתה לילד הקטן..
אני עובר ליד מסגד....
במסגד יושבים רבנים יהודיים,כמרים,ושאחים ערביים.באהבה אחרונה.
אהבה שרק הסוף יכול להביא.
שרק המוות מביא ...
שרק הפחד המשותף יכול לקשר.
ממשיך ...
רואה קבוצת היפים מסורבלת,מסביבה הולך איתם עמוד עשן ענקי של סמים מכל הסוגים..
צוחקים מהעולם..
לידם אני רואה תינוקת קטנטנה משחקת בגן הילדים..
אין לה שום פחד..
היא צוחקת ...
מתנדנדת בנדנדה..
הולכת לקרוסלה..
ועוד...
נישארתי קצת לידה..
כדי לשאוב עוד צחוק מחמם לב ברגעים האחרונים.
הולך ...והולך...
רואה חנויות פתוחות,
סיקרן אותי מה הולך שם..
ראיתי את הבעלים יושבים עם אנשים אחרים אוכלים את כל החנות..
כבר לא איכפת להם כסף.
המשכתי וראיתי עוד חנות..
וראיתי בעל חנות יושב ומוכר...
שאלתי אותו את השאלה ה"מאוד"מתבקשת..
והוא ענה לי..
מה לעשות כסף זה כסף..ולא משנה מתי..
לכו תשוו אותו לילדה הקטנה הא?
טוב...
הגעתי הבית..
אני העדפתי להיות ישן..
תפסתי בקבוק בורבון..יוקרתי ששמרתי לאירועים מיוחדים.
ביקשתי מחבר גראס.<מה כבר איכפת לי?חח שאני ימות?>
אני וחבר שלי שכבנו במיטה לרוחב.
עינינו מביטות לשמים.
שוקעים בשיחה על החיים..
אחרי הכל היינו ביחד מאז שהיינו ילדים.
דיברנו על החיים.
אהבות שהיו לנו בחיים.

והכי צחקנו על פדיחות.
הוא צחק ואמר לי.
שגילו לו עכשיו מחלה סופנית.
שנינו היתפקענו מצחוק.
הוא צוחק ואומר לי..
השטן או מי שזה לא יכל רק לחכות עד עכשיו?
שנינו פשוט היתפקענו מצחוק אדיר.
צחוק הגורל.
צחוק על גורל שכבר אין לו כוח להנהיג ..
להנהיג את מי שאמור למות ומי שאמור לחיות.
כאילו "הפחדת את אגד" חח
ואז נכנסתי לתוך עצמי.
תפסתי שרפרף.
הלכתי לחדר שלי.
ניכנסתי למרפסת שלה.
הרוח היכתה בי,
הוצאתי את החליל.
והיתחלתי לחלל.
כי מה יש?
נהנה עוד כמה רגעים.
במה שאני ,וממה שאני ,באמת נהנה.
שמעתי את השירים הכי יפים שיש לי.
אמרתי שלום לכולם באי סי קיו.
לכל החברים הווירטואלים שלי.
למחשבי היקר.
והיתחלתי לחלל.
לחלל.
לחלל.
לחלל.
הקול הצרוד, המקסים,שובה הלב,הרומנטי,האירוטי של החליל נכנס בי..
מילא אותי.
היכה בי...כמו רעם...עשוי משוקולד.
החבר שלי הגיע עם הקנון..
ידידה שלו עם הגיטרה.
חבר שלה עם הקלרינט.
ידידה שלו עם העוד.
והידידה ההיפית שלה עם תופים.
ואני מחלל ומחלל.
כולם חוזרים אחריי.
שעה ...
שעתיים...
שלש.......
חן שלי יושבת על ברכיי.
ואני מחלל..
והיא נהנת..
אני מחלל...
והיא נהנת..
ואז...
פתאום נהיה אור אדום...
הכל הפך לאדום..
ואנחנו..
המשכנו לנגן..
לא ראינו כלום בעניים.
נהיה חושך.
חושך באמצע היום..
ואנו??
אנו המשכנו והמשכנו..
פתאום נהיה אור ענקיי.
עצום..
אין סופי.
מושך ומרתק.
ואנו?
אנו המשכנו...
עוד מנגינה..
ללא מילים.
רק מנגינות מהלב.
אחד מתחיל וכולם אחריו.
חן שלי מתחילה לשיר..
הקול המדהים והרך שלה עושה לי קוצים בגב.
אני ממשיך לחלל..
ההפך זה לא מפריע לי.
זה רק נותן בי כוח..
ואז....
פתאום אני חש שחן שלי לא שוקלת כלום..
מה זה?
פתאום אני רואה את עצמי מרחף לי באין מפריע.
אנו מבינים אט.אט...
אט אט חודרת למוחינו מחשבה מדהימה.
מדהימה ,מפחידה,מרתקת..
שעברנו את זה.
שאנו כבר אחרי זה....!!
שעברנו "לבחינה"<מצב,פזה,מציאות,> אחרת...
פתאום יוצא קול אדיר .
מכל צדדינו מקיף אותנו אור.
ואומר...
כל מה שעשה...
מי שעשה..
ברגע האחרון.
ימשיך לעשותו גם בעתיד..
ואז אנו באמת ממשיכים לנגן..
אבל פתאום מרגישים.
הנאה ענקית.
שאין גופינו היה מסוגל לחוש.
לתפוס..
ואנו..
אנו נמוגנו מכל מילה.
מכל צליל..
אנו הולכים ומנגנים.
מרחפים ומנגנים.
כל החבורה..
רואים מלמטה את אותם אנשי דת עדיין מתווכחים חחח... כי זה מה שהם בחרו לעשות ברגע האחרון הרי ..
את אותה אימא ממשיכה להכין חביתה בחיוך מרוח על פניה.
את אותה ילדה מתענגת על כל נידנוד של הנדנדה..
אותם אחים עדיין מתווכחים.
אותה משפחה עדיין חבורה ביחד, עם חיוך רחב של איחוד..
קבוצת ההיפים עדיין מטיילת לה עם ענן עשן שמיטמר מאחוריה.
העורבים ממשיכים לחיות בפחד.
המוכרים שנגמלו מתחושת ה"כסף" וכל השטויות שהוא שווה באמת, נגמלו לתמיד.
ואותו אחד שלא נגמל גם בסוף..
לעולם הוא עושה כסף לעולם שלא צריך בו כסף יותר...
הוא פשוט נותן לנו אוכל ומוצרים בעד נירות שלא אומרים שום דבר.
ואנו??
אנו מנגנים עד היום...
לא משתעממים..
כי מוזיקה אינה ניגמרת אף פעם..
היא ניצחית...
ניצחית יותר מהנצח עצמו...
והכי חשוב...
שחן איתי עד היום...
לנצח נצחים...
אני עם כל הדברים האהובים שלי לנצח....
כן כן...
גם עם המחשב שבו כתבתי את זה חח.
אליה.

המוסר השכל הפשוט ביותר שלה...
הפשוט ביותר...
שבסוף בסוף..??!!!!
מה שבאמת מחזיק אותנו,
מיצג אותנו.
זה מה שנעשה ברגעים האחרונים....
שנית..
מתי אנו מבינים רוח מה היא?
רק מתי שאנו לא בגוף...
הגוף מסמל סמל של גשמיות.
של גדר גשמי שמסנן לנו הנאות רוחניות..
מחסום..

שלישית...
כל הפחדים של העולם...<כגון המחלה הסופנית של אותו חבר..> לא משחקות תפקיד אמיתי של פחד ברגע שאין לו משמעות.

השאר....?!?!?!!
המבין יבין...
אליה..