פורק כדי לפרוק-להרגיש טוב עם עצמי,
מיד מוצף כנהר,בתגובות שלא לטעמי.
אז נשאר בארון-כדי להימנע מהשפלות,
ממפלות,שבלי סוף אותי רוצות,מחפשות.
כמו כלב,שומרות,מרחרחות כל פינה,ואיזור,
עושה טעויות אך לא יכול לתקן,לחזור לאחור.
מחפש מוצא,אך מולי תמיד יש רק מבוי סתום,
מנסה ללמוד מטעויות,אך כנראה שאני אטום.
מכל מלמדיי השכלתי,כך אומרים החכמים,
אז איך זה שאני עדיין נמצא בין כסילים?.
שלא מבדילים,בין טוב לרע,מותר ואסור,
הולך לומד,אבל עדיין יוצא אידיוט גמור.
אז אולי תגידו לי,למה אין רע בלי טוב?,
למה אי אפשר לשנוא,בלי לדעת לאהוב?.
עם חוקים ללא תכלית,כולנו לא נגיע רחוק,
עוד בסוף יגידו לך שאסור לחייך-לצחוק.
הולכים קדימה לעתיד אפל,עתיד לא ידוע,
מעניין למה אף אדם לא שואל למה ומדוע.
רק הולכים כמו כבשים ,אחרי הרועה,
שהולך לאבדון בידיעה שהוא טועה.
אך לא רוצה להודות בטעויות שהוא עשה,
הוא ממשיך לבוא בטענה שטוב מזה נעשה.
יושב בכיסא מרופד,מחזיק ת'מדינה בידיים,
אך הוא לא יודע שיותר טוב לעבוד בשניים.
השניים טובים מן האחד,כך נאמר לי פעם,
בעבר המשפט הזה היה חזק כמו רעם.
היו מכבדים את הפתגם,היה לו משקל,
לא מתייחסים אליו היום,כל כך קל.
לנצח לבד,אך ליפול ביחד,חבל,
שהיום כל אדם שני הוא נבל.
אז הגיע הזמן לקום-לעשות שינוי,
לגאול את העם מהסבל מהעינוי.
פחות לדבר-הרבה יותר לעשות,
לגרום לממשלה לפתוח ת'עיניים ולראות.
שאנחנו מדינה שמובלת לאבדון,
במקום עצים וטבע נראה טילים מהחלון.
נראה מלחמות שללא מנהיג מתנהלות,
ואנחנו לא רוצים לראות עוד מתים ומתות.
רוצים לראות רק אחווה ושלום,
לראות את החיילים נחים מללחום.
רוצים את המושיע שיבוא לעזור לפלוני,
לא רוצים לשמוע עוד על המשיח הדמיוני.
כל אחד קובע לעצמו את הגורל,
כל אחד יכול לקום ולעוף כמו גוזל.
אבל בלי חופש אין גורל-ונשכח הגוזל,
צריך להסתפק במעט-במחיר המוזל.
אז אני אומר די לכאב-די למלחמות,
אתם שולחים ללבנון ילדים שרק יצאו מחממות.

מה דעתכם...?