מחשבות לפני התאבדות...


משהו שכתבתי לזכרו של אריאל.





--------------------------------------------------------------------------------




"מה הולך שם למעלה?", הייתי שואל את עצמי די הרבה... יותר מדי...

הייתי לפעמים צוחק עם חברים "אני עוד ילך לבדוק בעצמי מה הולך שם"...

ואז החלטתי: אני ילך לבדוק את זה בעצמי!



לא רציתי ללכת באמת, רציתי שיעזרו לי, החברים, המשפחה...

אמרתי להם, והם ניסו לעזור. אבל רציתי יותר מזה, רציתי יותר...

צרחתי ממש! צעזרו לי, תצילו אותי... אבל הם לא הבינו... כנראה בחרו לא להאמין...



הייתי החלטי, אבל לא היה לי מספיק אומץ.

עד שיום אחד הבנתי - אני הולך עם זה עד הסוף.



לא רציתי את זה, משהו דחף אותי... זה היה חזק ממני.

ואז ראיתי אותו עם הנשק, לא חשבתי שזה יהרוס אותו, האמת שלא חשבתי כלל... רק רציתי לסיים עם זה.

אחרי כמה דקות הנשק אצלי, התחלתי לרוץ... וקול קטן בראשי לא מפסיק להגיד: וותר! עצור!

השתקתי אותו... עד שנעלם...

ואז הייתי לבד, זה הזמן...

אני לא באמת רוצה את זה!









פתאום הכל משחיר, ואני לא מרגיש את עצמי... קר לי כל כך, ומצד שני חם לי כל כך... זה בלתי נסבל! תנו לי ללכת! תנו לי לצאת!

הם לא מוותרים עלי.



ואז אני שומע צרחות, צעדים מהירים, בכי, טלפונים, פלאשים, וסירנה של אמבולנס מלווה כל שניה ושניה... אני מרגיש ידיים שאוחזות בי...

זה אבוד! אני צועק...

הם לא שומעים וממשיכים לטפל בי. דלת נסגרת, נסיעה מהירה, ואנשים לא מפסיקים לדבר...



יומיים נשארתי לכוד, יומיים של סבל... ידעתי שלא אשרוד, אבל הם נלחמו על כל דקה... בשביל מה?

כל כך כואב לי, לוחץ, מחניק, שורף, שחור, מרעיש... ואני צורח בתוכי:

דייייייייי!





פתאום שקט, וכבר לא שחור... אני רואה את עצמי, מונח על מיטת בית חולים, ורופאים שמבינים שזה נגמר... ואני מביט על הכל מלמעלה, עובר ממקום למקום...



אני רואה את ההורים שהרסתי, משפחה ששברתי לרסיסים...

והחברים? הם צורחים, בוכים, לא מאמינים...



ועוברות שעות, והמונים מתאספים בבית העלמין... ללוות אותי לדרכי... והתחפושת שהיתה פעם אני, שוכבת בארון... מדברים עלי דברים טובים, הם באמת אהבו אותי...



ואני רואה את כולם יחד, מחובקים, לא מאמינים, בוכים בשקט כל אחד לעצמו... רק רוצים להתעורר מהסיוט... אני כל כך רוצה לרדת אליהם, לחבק אותם, ולהגיד:

"אני פה, אל תדאגו... אל תבכו"



ואז לוקחים את הארון, והוא נטמן באדמה... ומכסים בחול, ואז מלט... ולאט לאט כולם הולכים, חוזרים לחיים...





אל תלכו!! תישארו איתי עוד קצת! אני מתחנן...





ואז אני מרגיש שאני נמשך למעלה...



לא! תנו לי להשאר! תנו לי להשאר! אני לא רוצה לעזוב! בבקשה!











מה עשיתי?





--------------------------------------------------------------------------------




מתגעגעת אליך.

אוהבת.

ואף פעם לא שוכחת את האדם שנפלא שהיית.

שלנסות להבין נק' מבט של בנאדם שמנסה להתאבד

זה משהו שמאוד קשה להתחבר אליו

הרי, רובינו מסכימים שלהתאבד זה לא פיתרון שאנחנו רוצים לבחור בו.
אנחנו אמנם בורחים מהרבה דברים, אבל לא מוכנים להגיע כל כך רחוק.

כל הכבוד לך, שהצלחת להכנס ממש לתוך הראש, להוציא מעט, אני בטוח שכל כך מעט, ממה שהוא הרגיש
אבל הצלחת

וזה לא קל
זה קל בכלל=]

מה לא נכון?

מה נכון,מה לא נכון?