סיפור עצוב אמיתי לגמריי..


שניי המאוהבים נכנסו לשמורה וראו שלט -


"נא לא לקטוף"

שלט גדול , מיושן , כתוב באותיות אדומות וגדולות קשה להתעלם משלט זה.
" לא יקרה לנו כלום אם נקטוף פרח אחד , הוא אמר -
הוא לא יחסר לאף אחד " , המשיך והוסיף.
שלח ידו לכיוון הפרח המרהיב שנעמד למולו.
ובעת בא להוציאו מן השורש , היא עצרה בעדו -
" אל תעשה את זה , אסוווווור , בטח שהוא יחסר , יש סיבה לכל דבר -
אם זה גובל בלעבור על ההוראות , אינני רוצה בפרח כלל " ,
כך אמרה ועינייה נצצו ככוכבים.
הם יצאו מן השמורה מהר, היא הביטה בריצפה -
הוא הושיב אותה , הרים את מבטה המושפל , הביט בעינייה ואמר:

"את הכל בשבילי, אל תהי עצובה ,
יבוא יום ואני אביא לך פרח מדהים כמותו , זאת הבטחה ".
הוא נשק על שפתייה וכל אחד שב לביתו .
כאשר ירד הלילה , הוא התהפך במיטתו , לא הצליח להירדם ,
כמרגיש שמשהו קורה ..
הוא לקח את הטלפון מן השולחן,והחל לחייג אלייה-
אך היא לא ענתה , בהול כולו , מחייג שוב ושוב ושוב ,
אך אין תשובה :
לאחר כמה וכמה נסיונות , חשב שאוליי הייתה עייפה וכבר נרדמה.
הוא הלך לישון .
באותו יום בבוקר הטלפון צילצל , הוא מיהר לענות -
" מתוכו חשב שזאת היא , הוא שמע את קולה של אמו:
מתוק שלי , אינני יודעת איך להגיד זאת -
אך הגורל ניצח ,ליאן איננה , אני מצטערת ".
הוא מיהר לנתק ,הסתגר בחדרו והחל לבכות , כאדם אשר דמעות נחסכו ממנו .
יום לאחר מכן נערכה הלוויה בצהרי היום .
בבוקר שלפני הלוויה ,הוא נעל נעליו , לבש חולצתו,
ומיהר לקו 134 שהוריד אותו באותה שמורה -
השמורה בה בילו יום קודם לאותו יום רביעי הנורא .
הוא נכנס לשמורה וראו את השלט -

"נא לא לקטוף"

שלט גדול , מיושן , כתוב באותיות אדומות וגדולות -
קשה להתעלם משלט זה .
אך לו כבר לא היה אכפת ,
הוא הלך וקטף את הפרח.
ומיהר לבית הקבורות -
אשר לא היה רחוק משם.
בין המון האנשים שהיו שם ,הוא נכנס -
אביה של ליאן קרא לו לעמוד לידו ,
אך הוא אינו רצה ונעמד מאחור -
כשהמוני האדם יצאו , הוא נשאר שם .. לבדו ..
בוהה באדמה אשר תחתה היא מונחת , כלא מאמין, הוא הניח את הפרח ואמר -
איך זה אפשר , שלקטוף פרחים אסור ,
ואותך מותר ? את צדקת , הפרח יחסר .
בדמעות אינסופיות .. הוא קיים את הבטחתו והלך -
הפרח נבל ..

" ככה כתוב במרומים - אסור להפריד בין שתיים

ש א ו ה ב י ם!!!