בס"ד

השעה הייתה 10 היא ישבה בתחנה. פתאום היא ראתה 2 אנשים מתקרבים. הם ישבו בתחנה וחיכו בדיוק כמוה. היא ראתה שהם מסתכלים עליה במבט מוזר היא התחילה לפחד. היא החליטה להתחיל ללכת לכיוון הבית שלה היא הלכה והלכה ונרגעה שהסתכלה אחורה וראתה שהם לא באים אחריה.בעודה הולכת היא שמעה צעדי ריצה היא הסתובבה אחורה וראתה את שתי האנשים המוזרים מהתחנה. היא התחלה לרוץ במהירות שהיא לא תיארה לעצמה שהיא יכולה להגיע אליה. היא רצה ורצה וכעבור זמן מה היא הרגישה שהיא לא יכולה יותר, היא חייבת לעצור. היא הסתכלה סביבה ולא ראתה אותם יותר. הצלחתי היא מילמלה. היא לא ידעה איפה היא. אף פעם היא לא הייתה בחלק הזה של העיר היא החליטה לעשות דבר שאף פעם לא עשתה. היא ראתה מכונית כחולה מתקרבת, היא החליטה לעשות את המעשה ולנופף בידה. המכונית עצרה. היא נכנסה מאחורה ואמרה במבוכה "לרחוב הדקל בבקשה". משום מה האיש לא התחיל לנסוע. היא אמרה זאת שוב בקול קצת יותר גבוה. לרחוב הדקל בבקשה. ושוב האיש הגיב כאילו הוא לא שומע. פתאום הוא הסתובב אליה וחייך אליה מין חיוך משונה. חיוך של ניצחון.