זה קשה. זה כואב. כואב וקשה לא לעצום עין לילות שלמים כואב וקשה לא לאכול כלום
קשה וכואב להתגבר על 'אהבה' גדולה שבורחת לך מהידיים.
כל כך כואב לשבת על המיטה ולא להצליח להירדם, עייפות מצטברת בגוף, אבל העיניים והמח לא מפסיק לפעול...
להעביר כל תמונה וכל רגע וכל תחושה משנה וחצי שכאלו, להריץ בראש סרטים וקלטות של שנה וחצי....
ובכל מחשבה על תמונה כזאת או אחרת נוספת עוד דמעה, וכל זיכרון של שיחה מצרפת עוד טיפה מהעין לנחל שמצטבר לו.
להיזכר בכל מיני רגעים אינטימיים בכל התחושות הנעימות האלו...
להיזכר בכל המקומות שהיינו ובילינו בהם ביחד...
בשיחות שלנו...

הגעגוע אוכל את הלב הגעגוע קודח את המח.
הגעגוע לֵמה?! לדמיון, לזיכרונות. שאינם עכשיו. שפתאום אתה פוקח עיניים והם לא איתך. ממש כאילו מישהו לקח טיפקס ושפך על הכל. על כל הזיכרונות ועל כל החוויות האלו שלא רצית שיפסקו לעולם.
אז אולי זלזלת קצת, אולי דחית, התרחקת, והיה לך טוב באותה תקופה אבל לא ידעת שעל התקופה הטובה הזאת אתה תשב ותבכה כמו ילד קטן, תסבול את הסבל הכי גדול שקיים- 'סבל האהבה'.

זה כואב לשבת ולחשוב למה הטלפון לא מצלצל, למה אין את הרטט שמבשר על 'הודעה חדשה'... לאן כל זה נעלם לי?! למה אין את שיחת הלילה טוב או איפה השיחה שמבררת איך עבר היום או איך עברה השבת, בעצם לאן נעלמה השיחה של מוצאי שבת...
עם מי ללכת לקניון?! עם מי לצאת לאכול, או להסתובב על חוף הים...


לאן כל זה נעלם לפתע?!
למה לפתע אני מחבק אוויר כשאני פורש את הידיים... מלטף את הכרית הרטובה, שכולה סופגת וסופגת את הדמעות שרק הולכת וזולגות...
למה לפתע גם כשאני לבד אני לא מרגיש את ה'לבד' שהרגשתי איתה?! כי כשהייתי איתה גם כשהייתי לבד עם עצמי הייתי מרגיש אותה תמיד איתי. מין הרגשה שאני כאן לבד אבל תמיד היא כאן זאת היא ששומרת עליי, בלי שום השפעה או משמעות גשמית, פשוט משהו רוחני שאיתי תמיד בכל מקום בו אני נמצא...
פתאום התחושה נעלמת לה ומתחלפת עם תחושה אפורה ושונה, תחושה אחרת, תחושה זרה וקרירה. התחושה שבה אתה מרגיש באמת לבד בעולם שיש מסביבך חבורה אחרת של צבועים שרק שבאמת אתה נמצא בשפל המדרגה אכפת להם ממך, לאף אחד אין אוזן קשבת באמת לבעיות שלך, יש לכל אחד את הרדיוס שלו ובו הוא מתעניין...
אין לך פתאום את החצי השני שלך את החצי המשלים אותך שהיית חולק איתו הכל. אתה מרגיש שחסר בך משהו, משהו שאתה לא מסוגל להבין, חסרה לה תחושה שליוותה אותך זמן רב ורגע אחד נעלמה לך...

הלוואי ונחזור, הלוואי והסיוט יעבור.
אבל לא שנחזור מתוך רחמים, וכמובן שלא מתוך רחמים עצמיים שלי.
שנחזור כמו בהתחלה, או שנתחיל התחלה חדשה ומתוקה יותר. כמו באיזה סרט מצויר- ששם תמיד הכל ורוד, והכל מסודר ומסתדר.
הלוואי שאני יחזור לישון, ולאכול, ושכל האנטי הזה אל העולם יעבור. ויתחלף עם התחושה ההפוכה,
'תחושת האהבה'.

למרות הכל

I told my kids we'd play after I found what I nedeed. Damnit.